תערוכות, בכל העולם, ממלאות צרכים של שוק ושל אנשים. מארגני תערוכות אמונים על קריאת המפה ובהתאם לה, מציעים נושאים לתערוכות. ניתן ללמוד הרבה על המדינה מסריקת התערוכות המתקיימות בה. כך למשל, בשווקים מתפתחים, בולטות מאד התערוכות לבניה,חקלאות ותעשייה המבטאות את הצורך בתשתיות. במדינות רוויות בתיירות, נמצא הרבה תערוכות למלונאות, מסעדות וכד'. מובן וברור.

במדינות שעברו כבר את תהליך הסוציאליזציה והן יודעות כבר מי הן, מגוון התערוכות יהיה גדול ורחב ויכלול את כל סוגי התערוכות מתשתיות ועד למוצרי צריכה. במדינות אלו, שבהן נוצר מדרג מעמדות, אך טבעי הוא שתערוכות מסוימות מיועדות למגזר זה או אחר ולעתים אף מקפידים על סינון אוכלוסיית המבקרים.

כך, בלונדון, מונקו, לאס וגאס, סידני, טבעי שנמצא תערוכות המיועדות לעשירון העליון והמוגדרות כתערוכות למותרות, או במלים אחרות מציעים לעשירון העליון את מה שבאמת לא חסר לו והופכים את האירוע לאירוע יוקרתי שהנראות בו היא הערך העליון שלה.

הגבה מתרוממת מעט, כאשר מוצאים את אותן תערוכות גם בשנחאי ובמוסקבה. וברוסיה, זמן קצר אחרי נפילת הקומוניזם נוצרו מעמדות חדשים והוגדרה שכבה לא דקה של אוליגרכים בעשירון או המאיון העליון, כך שבעצם במסגרת "לחם ושעשועים" טבעי שתערוכה למותרות תתקיים שם.

גם סין עברה תהליך של "רי שפל" במעמדות, אבל כאן, מתוך מדיניות מבוקרת של השלטון. זה האחרון איפשר לאנשים מסוימים להפוך לטייקונים ובתנאי שלא יתקרבו לפוליטיקה (כך הוסבר לנו ממקור ראשון בסין). ואם השכבה החדשה קיימת, למה לאלץ אותם לנסוע למונקו לחפש את הדברים שהם לא באמת צריכים? נביא את זה לשנחאי וגם נפקח עין באותה הזדמנות.

תערוכות - עולם ומלואו, כבר אמרנו?